No Ego Retreat
בחורף 2008-2009 נסעתי למזרח גרמניה.
נסעתי עם קבוצה של קרוב ל 40 ישראלים שלקחו על עצמם לעבור את כל תהליך ההכשרה כדי להיות מטפלים מוסמכים בשיטת "המסע" של ברנדון בייס.
זו היתה נסיעה ראשונה מתוך שתיים, לקורס שנקרא "No Ego Retreat" - סדנה מרוכזת של שבעה ימים יחד עם למעלה משלוש מאות משתתפים מ 18 מדינות בהנחיתם של ברנדון בייס וקווין בילט.
חווית המפגש היתה יוצאת דופן מכל כיוון וודאי ארחיב עליה יום אחד את הדיבור. אולם אני בא לדבר היום על התנסות אישית רבת עצמה ביותר שחוויתי. (מבטיח לכם שהחוויות האישיות של המשתתפים האחרים לא היו פחות עוצמתית).
מעצם השם של הסדנה אתם ודאי יכולים להבין שהעבודה היתה על מנת לפגוש את מפעילי האגו ולשחרר אותם. תהליכים עמוקים ורבי עוצמה יום ולילה.
בלילה שבין היום השני לשלישי חלמתי חלום.
בחלום אני עומד על הבמה מול כל המשתתפים, הכי הרבה גרמנים, ואני מדבר אליהם בגרמנית שוטפת ואני אומר להם שמספיק. מספיק עם השנאה והפירוד והכעס. מספיק. ובהמשך החלום אני מוצא את עצמי מטפס על צוק גבוה, חד כמו שפיץ שניצב בתשעים מעלות, (כמו שמטפסים על קיר טיפוס, מי שמכיר) ועל גבי מונח סל קש גדול ובתוכו כל הקבוצה הישראלית (הזכרתי – קרוב ל 40). ואני מטפס באצבעותי, בשארית כוחותי, יודע שאני חייב להגיע לפסגה כי כל הקבוצה תלויה בי.
כל אחד מוזמן לפרש את החלום כרצונו.
בבוקר המחרת בשעת השיתוף שברנדון עורכת לפני תחילת יום התהליכים, עלית על הבמה. דברתי אנגלית כי אני לא יודע גרמנית. דברתי אל הקבוצה הגרמנית (כל עם ישב כקבוצה בימים הראשונים). אמרתי להם : "מאד היה קשה לי לבוא לפה. התלבטתי רבות. זה לא שלא הייתי בגרמניה קודם, הייתי, אולם מעולם לא במזרח גרמניה ומעולם לא על מנת לחשוף את נשמתי קבל עם ועולם בגרמניה.
אמרתי להם שיש אצלנו חג שאותו אני אוהב יותר מכולם – פסח. אמרתי להם שבפסח החוויה הכי משמעותית מבחינתי היא שמשפחות מתאחדות על מנת לחוג את החג יחדיו. ספרתי להם שבילדותי ובנערותי הייתי עומד בחלון בית הורי ומביט במשפחות המתאחדות לקראת החג.
ספרתי להם שאצלנו זה תמיד היה אבא, אמא, אחי ואני - "מפני
שכל האחרים קבורים כאן"!!! אמרתי להם
,
והצבעתי על האדמה של מזרח גרמניה
היתה תזוזה רבתי באולם ואז ספרתי להם על החלום שחלמתי ואמרתי להם "גנוּך", מספיק, די עם הפירוד והשנאה והתיעוב, מספיק
אחר כך היו תהליכים רבים ונוצר המצב המופלא (אפשר לקרוא עליו בספרה החדש של ברנדון "תודעה, המטבע החדש" בהוצאת פראג) שהתערבבו גרמנים בישראלים וישראלים בגרמנים ונוצרה תחושה אדירה של אחדות ושיתוף והרמוניה.
חזרנו הביתה לישראל.
כעבור שלושה חדשים נסענו שוב למזרח גרמניה, הפעם לקורס האחרון – סדנת המוסמכים – שמונה ימים באותו מקום.
שוב תהליכים רבי עצמה ומעמיקים.
ביום החמישי לסדנה – ערב סדר הפסח.
כל המשתתפים בסדנה נמצאים בתוך תירגולים והקבוצה הישראלית עורכת סדר פסח כהילכתו (כן אי אפשר שלא להודות בפה מלא לשף המלון ול"מסע" על השתדלותם בעניין) ומי מנהל את הסדר? נכון, עבדכם.
ממש על האדמה הזו שהיזכרתי אך לפני שלושה חדשים ניהלתי סדר פסח כהילכתו, מלהיב ומשלהב, מלא זמירות ושירים וניגונים בהשתתפותם של ברנדון וגבי וקליף ונריה וכל חברי הקבוצה הישראלית.
ואתם יודעים מה, רק כאשר הגענו לדבר על ארבעת הבנים, נזכרתי מה אמרתי על הבמה שלושה חודשים קודם לכן.
מאז עברה כמעט שנה. פסח כבר מתדפק על הדלת והמסע הולך ומעמיק את תודעתו בתוכי וכך גם חברי המסע בכל רחבי העולם.
כן, שמי נדב ואני מטפל מוסמך בשיטת "המסע"
מלא פליאה יומיומית על יכולת האדם לעמוד מול האתגרים העצומים ביותר ולמצוא בעצמו מקום לסליחה.
אוהב
נדב
052-3731436
=================================================
התעוררות
היום הבנתי שאני הולך למות.
כשאני אומר הבנתי אין כוונתי לאיזו ידיעה אינטלקטואלית פרוזאית שקימת אצלי כבר זמן רב ואני אף מלמד אותה ומזכיר אותה השכם והערב, אלא להבנה ברמה העמוקה ביותר – הדבר הזה שנקרא נדב גמר את חייו. אם לא עכשיו ברגע הזה אז בעוד יום או חודש או שנה או שלושים שנה, אבל החיים נגמרו. ולכן אני אחיה כל רגע כאילו הוא רגע חיי האחרון – אני אזכיר לעצמי כל הזמן שעוד רגע כל זה לא יהיה – השמיים והים והרוח והעננים והצפורים והבית והמכונית והילדות והנכדים וגילה ואמא והגוף הזה והבגדים והשמש והריח, הכל זה עוד רגע לא יהיה ולכן אני אבלע הכל. אבלע ברכות, בנעימות אבל בתשוקה, במלאות.ואני אשאיר אחרי משהו עמוק וחשוב ואני לא אתעייף מלכתוב וללמד ולרפא ולהופיע מפני שאלה הדברים האחרונים שנותרו לי בזמן הקצר הזה שנקרא חיי נדב בן יהודה. ולא אבזבז את הזמן הזה על יאוש ועל דיכאון ועל פחד וחרדה אלא אשמח על כל שנקרה על דרכי כי זה שארית חיי הקצרים וזה מקור שמחתי. ואם אשכח, אהיה מספיק ער על מנת להזכיר לעצמי בכל רגע. ואם אתעצב אצבוט עצמי באהבה להזכיר כי הזמן קצר מידי מלהתעצב ליותר מרגע.
היום הבנתי שאני אינני נדב.
שוב מזמן כבר הבנתי את זה בהבנה האינטלקטואלית שיכלית אבל היום הבנתי את זה ברמת ההוויה. לא רק שאינני נדב אלא הרבה יותר מזה הדבר החדש והעצום שהבנתי היום הוא שאני פה כדי לשרת את נדב במסעו הגשמי, רגשי, מנטלי, רוחני. עד היום, בהבנה החלקית שלי ובאמונה החלקית שלי האמנתי שהגוף משרת אותי , קרי נשמתי, למסע הגשמי שעל הנשמה לעבור. היום הבנתי שזו הסתכלות חלקית לגמרי. אני שאין לי שם, שאין לי תואר או גוף או צורה (בצלם אלוקים), אני במכוח הבריאה שבי אפשרתי לגוף הזה שנקרא נדב להיברא. אפשרתי לו להיברא כדי שיספק לבריאה של אלוקים את המערכת המופלאה המורכבת שנקראת נדב על כל חלקיה. זה היה תפקידי, לברוא את נדב. מתוך כך תפקידי גם ללות את נדב, לשרת אותו בכל הנדרש, לסייע ולבקר.
נדב הוא זמני. אני נצחי.
נדב הוא גוף, אני ערטילאי.
נדב חש, אני לא.
נדב מרגיש כל רגש, אני אהבה.
נדב יכול להתרחב או להתכווץ, אני רק מתרחב.
תפקידי העקרי כרגע הוא לעורר השראה אצל נדב לחיות חיים מלאים בכל רגע ורגע נתון. להזכיר לנדב כי זמנו קצר ולא ירחק היום והוא יפרד ממני ובכך יסתיים הספור שהוא מספר בבריאה. לכן התזכורת תהיה יומיומית רב זמנית כדי שנדב יוכל להפיק את המירב מהזמן שעוד נותר לו.
כמובן להזכיר לנדב לפעול בלא מאמץ לתוצאות מירביות
לפעול לא למען תוצאות אלא למען הצעידה בנתיב
לפעול לא מתוך פחד של מה יגידו אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה ואמיתית
לפעול ללא חשש ופחד מפני כישלון או הצלחה
לפעול מתוך אהבה לבריאה
לפעול מתוך אהבה לבורא
לפעול מתוך תשומת לב מיוחדת שפעולותיו לא יבואו על חשבון נברא אחר ולא יפגעו בנברא אחר.
לפעול מתוך עוצמה ואור
לפעול בשקט ובטוהר
לפעול מתוך קבלה ונתינה
לפעול בגמישות ובמתינות
לפעול בפתיחות מירבית
להיות ער
נדב בן יהודה
===============================================================
